2_edited.png)
צלמ.ת על צלמ.ת #4 - אליסיה שחף על האמנית גרטה שטרן Grete Stern (1904–1999)
- Alicia Shahaf
- 9 במאי
- זמן קריאה 2 דקות
אמנים.ות אורחים.ות - כותבים.ות על צלמ.ת מתוך עיסוק מתמשך במדיום הצילום.
הטקסטים נשענים על היכרות עם השדה ומציעים קריאה נוספת לעבודות ותהליכי יצירה.
גרטה שטרן Grete Stern (1904–1999) נולדה בגרמניה, שם פגשה את הצלם הארגנטינאי הוראסיו קופולה, שהיה לבעלה. עם עליית הנאציזם הם עברו לאנגליה ואחר כך לבואנוס איירס.
המעבר אינו רק ביוגרפי, הוא מסמן גם הסטה של מבט, מן המרכז האירופי אל מקום חדש בו ניתן לחשוב מחדש על היחסים בין דימוי, זהות ומציאות.
שטרן למדה עיצוב גרפי ברוח הבאוהאוס, סגנון אמנותי בעל שפה חזותית חדה, מדויקת ומודעת לעצמה.
היא התאהבה בצילום וכבר בראשית דרכה ניכר כי סירבה להותיר אותו בתחומי התיעוד בלבד. הפוטומונטאז׳ הפך אצלה לא רק לטכניקה אלא לאופן חשיבה - פעולה של פירוק והרכבה, יצירת מרחק בתוך מה שנדמה כקרוב ומוכר.
בשנת 1948 קיבלה שטרן הצעה מקורית לצלם עבור מגזין נשים בשם Idilio: היא התבקשה להציע צילומים שילוו סדרת כתבות של הסוציולוג ג’ינו ג’רמני, שניתח את חלומותיהן של קוראות המגזין במדור בשם “הפסיכואנליזה תעזור לך”.
הסדרה, שפורסמה מדי שבוע, פועלת במרחב שבו התת מודע הוא אישי וחברתי. נשים מופיעות בתוך סצנות שבהן קנה המידה משתבש, מרחבים מתכווצים או מתרחבים והגוף נלכד בתוך מבנים שאינם נענים לו. יש בדימויים הללו איכות סוריאליסטית, אך היא אינה מציעה מפלט, היא חושפת דרך ההפרזה את מה שפועל מתחת לפני השטח של היומיום.
הפוטומונטאז׳ אצל שטרן הוא פעולה כפולה: חיתוך של רצף והפרדה בין מה שנדמה כשלם, לצד ניסיון להרכיב דימוי אחר - כזה שאינו מחויב עוד ללוגיקה של המקור. בתוך התנועה הזו הדימוי אינו רק מראה אלא גם מפעיל, מערער, מצביע ולעיתים לוחץ בדיוק במקום שבו השפה נוטה להחליק.
את עבודתה של שטרן פגשתי לראשונה בתערוכה בבואנוס איירס, עיר שנוכחת עבורי לא רק כמקום אלא כזיכרון מתמשך. נולדתי בה, חלקים משמעותיים מחיי נטועים בה, ובכל זאת אני נמנעת מלשוב אליה. ההגעה מחייבת פרידה מחודשת. בתוך המתח הזה קיבל המפגש עם עבודותיה ממד נוסף: לא רק התבוננות בעבודתה של אמנית, אלא גם תנועה בתוך מרחב אישי, טעון.
אל תוך המרחב הזה נכנסת הבחירה להציב לצידה דימוי מתוך עבודתי. זהו תצלום שעבר פעולה של קולאז׳ דיגיטלי ובו פני אישה נחסמים. פעולת ההשתקה מגיעה גם כבחירה וגם ככפייה. אין כאן ציטוט של שטרן, אלא קרבה של פעולה, ניסיון להשתמש בדימוי כדי לחשוף את התנאים שבתוכם הגוף מופיע ונעלם, מדבר ונשתק.
עבודתה של שטרן ממשיכה להיפתח גם בהווה, לא כאובייקט היסטורי סגור אלא כהצעה: לראות בצילום התחלה בלבד. בתוך האפשרות הזו הדימוי אינו רק משקף את העולם, הוא משתתף בעיצובו ולעיתים גם מפריע לו להישאר כפי שהוא.
טקסט: אליסיה שחף
