נוף, זמן וחומר | Sally Mann, Deep South

Eti Namir
25 באוג׳
זמן קריאה 2 דקות

סאלי מאן מוכרת לרבים בעיקר בזכות סדרת התצלומים האינטימית של שלושת ילדיה, שהפכה לאחד מגופי העבודה המזוהים ביותר עמה ואף עוררה ביקורת ומחלוקת לאורך השנים. במחשבה על השראה חדשה לבלוג, בחרתי להפנות את המבט אל סאלי מאן שפחות הכרתם (בתקווה) ואל Deep South - גוף עבודה שבו הפנתה את המצלמה מן המרחב המשפחתי אל נופי דרום ארצות הברית ובחנה באמצעותם מקום, זיכרון והיסטוריה.

במהלך שנות ה-90 יצאה מאן למסעות צילום בווירג'יניה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה ומיסיסיפי. הנופים שצילמה לא תפקדו כרקע בלבד; אלה מקומות הנושאים בתוכם שכבות של היסטוריה. יסודות הטבע בתצלומים יצרו תחושה של זמן מושהה והנוף הפך למרחב שבו ההווה והעבר מתקיימים זה לצד זה. גוף העבודות התפתח לאורך שנים וכלל עבודה במצלמת 8×10, הן על גבי פילם שחור-לבן והן באמצעות נגטיבים מזכוכית בתהליך קולודיון רטוב. בשנת 2005 יצא לאור ספר שהוקדש כולו לצילומי הנוף של מאן.

המשיכה של מאן ללוחות זכוכית החלה עוד קודם. בשנות השבעים מצאה יחד עם בעלה אוסף ישן של נגטיבים מזכוכית בעליית גג באוניברסיטת Washington and Lee , באחד הלוחות זיהתה מצוקים באזור לקסינגטון, נוף שהיה מוכר לה כל חייה. המפגש עם מקום מוכר שנשמר בתוך לוח זכוכית בן יותר ממאה שנה חיבר עבורה בין צילום, נוף וזמן – קשר שהפך בהמשך למרכזי בעבודתה. תהליך הקולודיון הרטוב, שפותח באמצע המאה ה- 19, מחייב עבודה פיזית ומהירה. על לוח זכוכית נקי יוצקים תמיסת קולודיון המכילה ניטרוצלולוזה, אתר ואלכוהול ולאחר מכן טובלים אותו באמבט כסף חנקתי ההופך אותו לרגיש לאור. את הלוח יש לחשוף ולפתח בעוד שכבת הקולודיון עדיין רטובה - מהלך של דקות ספורות ולכן העבודה מחוץ לסטודיו מחייבת חדר חושך נייד בקרבת מקום.

מאן למדה את התהליך משני מומחים לתהליכי צילום היסטוריים: Mark Osterman ו- France Scully. בראיון ל-Art21 - היא מתארת את הקולודיון כתהליך מורכב ועיקש, כאשר היא נשאלת כמה זמן נדרש לה כדי לשלוט בו היא משיבה בפשטות: “I never mastered it.” שריטות, נזילות, כתמים, חדירת אור ואזורים שבהם הכימיה אינה מתפזרת באופן אחיד אינם תקלות שיש להעלים; הם חלק מן התצלום עצמו. לחומר יש חיים משלו, מאן מאפשרת לכימיה ולמקריות להשתתף ביצירת הדימוי ולהותיר עקבות משלהן על נופים שכבר נושאים בתוכם שכבות של עבר.

העיסוק בזיכרון, בזמן ובמה שנותר המשיך גם בגוף העבודה What Remains, שהופק גם כספר בשנת 2003. שם הפנתה מאן את המבט מן הנוף אל הגוף, המוות וההתכלות. זהו גוף עבודה מורכב ובחלקו קשה לצפייה, ולכן בחרתי שלא לצרף ממנו דימויים לפוסט - אך בהחלט ממליצה לחפש ולהעמיק בו.

אצל מאן, החזרה לתהליכי צילום היסטוריים אינה ניסיון לשחזר את העבר. הקולודיון, לוח הזכוכית, החשיפה הארוכה וחוסר הוודאות שבתהליך הופכים לחלק מן העבודה. החומר הצילומי אינו רק אמצעי ליצירת הדימוי - הוא נושא בתוכו זמן ועקבות משלו.